לכל עצמאי ועצמאית יש "בייבי". העסק הזה שנולד מרעיון, מהשקעה, מלילות לבנים ומתשוקה אינסופית. אבל כשמדובר בניהול העסק הזה, גיליתי שיש שני סוגים של בעלי עסקים:
יש את אלו שמתנהלים עם העסק כמו עם "ילד ראשון", ויש את אלו שמתנהלים איתו כמו עם "ילד שני".
תסמונת "המוצץ במים רותחים"
זוכרים את ההתנהלות עם הילד הראשון? המוצץ נפל על הרצפה – עולם ומלואו. שוטפים במים חמים, משרים, מעבירים עוד סיבוב עם סבון, מחטאים, ורק אז, אולי מחזירים לילד. אנחנו רוצים שזה יהיה מושלם, סטרילי, בטוח.
עכשיו תחשבו על ילד שני. המוצץ נפל? הוא עבר מסלול מכשולים לא ברור? "חוק ה-3 שניות" נכנס לתוקף. פשוט מרימים, עושים "פו", וממשיכים הלאה. הילד ממשיך לשחק, ואנחנו ממשיכים בחיים.
בעולם העסקים, ההבדל הזה קריטי
יש עצמאיות ועצמאיים שמתעכבים על כל פיפס. הם רוצים שהאתר יהיה מושלם בתכלית המושלם, שהלוגו ידייק כל מילימטר, שהאסטרטגיה תהיה חסינת טעויות. הם חוששים להוציא החוצה משהו שלא עבר "סטריליזציה".
התוצאה? הדברים נתקעים. זמן יקר מתבזבז, מומנטום הולך לאיבוד, והעסק מרגיש כבד, איטי ומסורבל.
מנגד, יש את אלו שפשוט זורמים. הם מבינים שהגדולה האמיתית טמונה בתנועה. הם בונים, משגרים, לומדים מהשטח ומשפרים תוך כדי הליכה. הם לא מחכים לאישור שהכול מושלם – הם יוצרים מציאות.
למה לבחור בגישת ה-70%?
בשביל הפרויקטים הגדולים, ובשביל הלקוחות שבאמת רוצים לצמוח, הבנתי ש-70% זה ה-100% החדש.
כשאתם מוציאים תוצרים החוצה בלי להיתקע בלופים ובחשיבה ורצון שהכל יהיה מושלם.
הבשורה שלי אליכם: תפסיקו לחכות שהכל יהיה מושלם כדי לצאת לדרך. השלמות היא האויב הכי גדול של הצמיחה שלכם.
-
יש לכם רעיון? תוציאו אותו.
-
יש לכם פרויקט? תתחילו לבצע.
-
העיקר הוא בתנועה.
הנה כמה דוגמאות מהחיים שממחישות למה עשייה של 70% עדיפה על חוסר עשייה של 100%:
כושר ותזונה: ה-"Better than nothing"
אנשים רבים נמנעים מלהתאמן כי הם לא יכולים להקדיש שעה שלמה בחדר הכושר, עם הציוד המלא והאנרגיה המושלמת.
-
גישת "ילד ראשון": "אם אין לי שעה ואני לא בשיא הכושר – אני לא אתאמן בכלל."
-
גישת "ילד שני": לעשות 10 דקות של מתיחות או הליכה מהירה בסלון. זה לא אימון אולימפי, אבל זה מייצר תנועה בגוף, שומר על הרגל ומונע דעיכה. זה ה-70% שמנצח את ה-0%.
לימוד שפה חדשה: לדבר, לא רק ללמוד
אנחנו נוטים לדחות את הדיבור בשפה חדשה עד שנכיר את כל הדקדוק והאוצר המילים המושלם.
-
גישת "ילד ראשון": ללמוד שנים מהספרים בלי להוציא מילה מהפה כדי לא לעשות טעויות מביכות.
-
גישת "ילד שני": לצאת לרחוב, לגמגם, להשתמש במילים הלא נכונות, לצחוק על עצמך ולהיות מובן (בערך). הדיבור המשובש הזה הוא הדרך היחידה להגיע לשטף.
יחסים וקשרים אישיים: התקשורת הפתוחה
לפעמים אנחנו מחכים ל"זמן המושלם", לטון הדיבור הנכון או לסיטואציה האידיאלית כדי להגיד משהו חשוב או לבקש סליחה.
-
גישת "ילד ראשון": לתכנן את השיחה בראש שעות, לנסות לחזות כל תגובה אפשרית, ובסוף להימנע משיחה כי היא לא מרגישה "בטוחה" או "מדויקת".
-
גישת "ילד שני": פשוט לפתוח את הנושא. "היי, רציתי להגיד לך ש…". זה אולי לא יהיה נאום שנכתב על ידי תסריטאי הוליוודי, אבל זה בונה אמון ומנקה את האוויר.
ניהול כספים וחיסכון
הרבה אנשים מחכים שיהיה להם סכום כסף משמעותי כדי להתחיל להשקיע או לחסוך בצורה רצינית.
-
גישת "ילד ראשון": "כשארוויח X, אתחיל להשקיע בצורה מסודרת." עד אז, הכסף מתבזבז על צריכה שוטפת.
-
גישת "ילד שני": להתחיל להפריש סכומים קטנים, אפילו כאלו שלא מרגישים, כבר מהיום הראשון. זה הופך להרגל, זה מייצר ריבית דריבית, וזה משנה את תפיסת העולם הפיננסית שלך הרבה לפני שהסכום הגדול באמת מגיע.
יצירה ותחביבים (מוזיקה, כתיבה, בישול)
כשאת מנגנת בכינור, למשל, את יודעת טוב מכולם שאי אפשר להגיע לביצוע מרגש בלי לעבור בדרך ב"זיופים" ובצלילים שלא נשמעים מדויקים.
-
גישת "ילד ראשון": לא לנגן כי היצירה לא נשמעת מושלמת כמו בהקלטה.
-
גישת "ילד שני": לנגן את הקטע, ליהנות מהתנועה של הקשת, ללמוד מהצליל הלא מדויק, ולהשתפר בכל פעם מחדש.
מה השורה התחתונה כאן?
הפרפקציוניזם הוא לעיתים קרובות מנגנון הגנה. קל יותר לא לעשות כלום מאשר לעשות משהו שעלול להיות "לא מושלם". אבל כשאת משחררת את הצורך הזה – את הופכת לאדם שלא רק "חולם" על דברים, אלא כזה שגורם לדברים לקרות.
ומה איתכם? אתם בצוות "ילד ראשון" או "ילד שני"?
